תפילין טבעוני - מאת אלמוג בהר

 

המאמר התפרסם לראשונה בבלוג של אלמוג בהר - תודה למחבר על רשותו להעתיק אותו לאתר זנגביל.

 

הנה דוגמא לכך ששו"ת (שאלות ותשובות) בהלכה באמצעות ס.מ.ס יכול להיות מתכון לגסות רוח:

 

הרב שלמה אבינר נשאל האם יש "תפילין טבעוני":

ש: אני טבעוני. האם יש תחליף לתפילין מעור על מנת שאוכל לקיים את המצווה?
ת: לא.
ש: אז איך אוכל לקיים את המצוה?
ת: לפעמים בחיים יש צורך בהכרעות. עליך להכריע אם אתה רוצה דבקות בד' או דבקות בהמצאות בני אדם.

 

זהו. פה מסתיימת התשובה. ב"עליך להכריע", וב"המצאות בני אדם". ברור שהפונה מבקש לקיים מצווה ולדבוק בריבון העולמים, אבל הוא גם מוטרד מעניין צער בעלי חיים שהתורה מתריעה עליו.

מיד הרב אבינר מגיע לנקודת הקצה של "לפעמים בחיים יש צורך בהכרעות". למה, האם הפונה ביקש לקיים עבודה זרה, שפיכות דמים או גילוי עריות?

והקלף המנצח בדברי הרב אבינר הוא לקרוא לדברים "המצאות בני אדם", כלומר טבעונות זה עניין רחוק, זר, "המצאות בני אדם", לא כמו דברי הרב אבינר, ועל כן אין טעם לדון עמו בכלל.

 

מה עם להזכיר לשואל שביום הקדוש, יום הכיפורים, אנחנו מצווים, על דרך הדרש, לרחק מכל דבר העשוי מעור? מה עם להזכיר לשואל שאולי גם בגן-עדן היו בני-האדם צמחונים או טבעונים, ואולי שוב יהיו כך באחרית הימים, על פי "ספר העיקרים" לר' יוסף אלבו והרב קוק?

מה עם להציע לשואל שישתמש בתפילין שעבר במשפחה, כך שלא יעשה תפילין חדש במיוחד בשבילו?
מה עם להציע שישתמש ביומיום בתפילין של אב/אח/חבר/שכן, ולא יוסיף על העולם עוד תפילין שיצריכו לעוד עורות?
שאולי כבר מספיקים התפילין הקיימים בעולם לעוד שנים ארוכות ללא חדש?

 

מה עם לדבר עם השואל?

 

אבל האם מספיק מבחינה יהודית לטעון שטבעונות היא "המצאה של בני אדם", ואילו על התפילין הצטוונו מן התורה שבכתב ובעל-פה? האם הדיון נעצר בסימן קריאה, ללא שום מורכבות? האם באמת התקיימו כאן דברי אליהו הנביא: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים"? ועל השואל לבחור בין יהדות לטבעונות ואין שום מקום לדיאלוג ביניהם, אלא רק מקום להכרעה, כפי שטען הרב אבינר, בין מצוות אלוה לבין רעיונות אנוש.

 

והרי עם הרבה "המצאות של בני אדם" אנחנו מתמודדים ומנסים להכיל אותן בתוך ההלכה היהודית, וראו מכוני המדע והלכה למיניהם, ומוצרים כגון שעון שבת ומעלית של שבת שנוצרו למרות שחשמל, שעון ומעלית הם בסך הכל "המצאות של בני אדם" (וראו פסיקתו של הרב יוסף משאש שהתיר להדליק חנוכיה בחשמל, ושהתיר לנשים ללכת ללא כיסוי ראש בשל הזמן המשתנה והמשמעות המשתנה של גילוי שער).
הזמן המשתנה הוא חלק מעולמו של כל פוסק ודיין, וחלק מעולמו של כל יהודי, והוא צריך לתת עליהם את הדין. תורה שהיא תורת חיים משתנה ומתרחבת כל הזמן עם החיים עצמם.


ראו תשובתו של הרב חיים דוד הלוי בתוך "שו"ת עשה לך רב" (כרך ז', סימן נד) על "הצורך בחידושי הלכה לפתרון בעיות שהזמן גרמן", שם הוא אומר בין השאר: "ברור ביותר, שכל חוק או תקנה אינם יכולים להחזיק מעמד זמן רב מפאת השינוי בתנאי החיים, וחוק שהיה טוב לשעתו, אינו מתאים אחרי דור או יותר, וטעון תיקון או שינוי וכדומה"; לדברי הרב הלוי "תורתנו הקדושה נתנה לנו חוקים ומשפטים צדיקים וישרים, מלפני אלפי שנים ואנו ממשיכים לנהוג לפיהם עד היום, ואף נמשיך עד סוף כל הדורות… דבר זה היה אפשרי רק משום שניתנה הרשות לחכמי ישראל לדורותיהם לחדש חידושי הלכה על פי שינויי הזמנים והמקרים, ורק בזכות זה נתאפשרה קיומה של תורה בישראל, ויכולים היו "ללכת" בדרך התורה והמצוות".
הרב הלוי מדגים כיצד במספר מקומות שבהם תורה שבכתב נמצאה ברורה מאוד באו חז"ל והרחיבו גדר, וכך למשל לגבי גיטין שבמקרא אנחנו מוצאים שיש לתת "ספר" ביד האישה, פסקו חז"ל, "בכל דבר שהוא בתלוש", וכן לגבי שחיטה שיש לכסות בעפר, חז"ל קבעו "בכל דבר שהוא מגדל צמחים", ולגבי עבד שנאמר שאוזנו תירצע "במרצע" פסקו חז"ל "אפילו בקוץ אפילו בזכוכית", ועל כך אמר ר' ישמעאל: "בשלושה מקומות הלכה עוקפת מקרא" (סוטה ט"ז).
במובן זה, מסביר ר' הלוי, "'הלכה' לא יכולה להיות כפי הוראת "מלה כמות שהיא", והרחבת המושגים מותרת, ולכן באו הלכות אלה ללמד זאת לחכמי ישראל מורי התורה". וכך הוא גם מסביר את דברי המדרש שהראה הקדוש ברוך הוא למשה בסיני מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש: "כדי לרמוז להם לישראל, על הרשות הנתונה להם "לחדש" בכל הדורות", וכי החידוש הוא חלק מן ההלכה שנמסרה למשה רבינו. וטועה מאוד כל החושב שההלכה היא קפואה ואין לסטות ממנה ימין ושמאל, אלא אדרבא אין גמישות כגמישותה של ההלכה, שכן יכול מורה הוראה בישראל, לפסוק באותה שאלה עצמה, ובאותה שעה עצמה, לשני שואלים, ולהטריף לאחד ולהכשיר לאחר… ורק בזכות גמישותה של ההלכה, יכול היה עם ישראל בכוח חידושים רבים ומועילים שחידשו חכמי ישראל לדורותיהם, "ללכת" בדרך התורה והמצווה אלפי שנים. ואם יעמוד להם לחכמי דורנו אומץ לבם "לחדש" חידושי הלכה לאמתה של תורה, בנאמנות מוחלטת לגופי ההלכה הכתובה והמסורה… תוסיף ההלכה להיות דרכו של עם ישראל עד סוף כל הדורות".
וראו באותו עניין דברי הרב יוסף משאש על שלושת עמודי ההוראה: "הדין, השכל והזמן", שצריך תמיד לצרף בין הדין הידוע לנו, מתורה שבכתב ותורה שבעל-פה עד דורנו ממש, לבין שכלו של אדם וכוח הגיונו, לבין ידיעותיו את זמנו, על השאלות החדשות בהלכה שהשתנות הזמן מעלה.

 

האם הזמן החדש, עם שוק הבשר המתועש במאה השנים האחרונות (ותוצריו הנלווים, גבינה, עורות, פרוות, ביצים, ג'לטין ועוד), השונה לחלוטין משוק הבשר בעולם קודם לכן, אינו יכול לעלות כשאלה הלכתית לפני פוסקי הדור?
האם להתעלם מהשינויים שהתחוללו בעולם עם המעבר לשוק בשר מתועש, ולצריכת בשר גבוהה הרבה יותר מכפי שהיתה נהוגה עד לפני מאה שנים, ולדבר רק על "הידור מצווה" באופן אוטומטי אין בו מעשה של היפוך הידור מצווה? האם יתכן שההידור בחיצוניות יהווה פגיעה בפנימיות?
השיח ההלכתי והרבני צריך להתבונן במה שקורה היום במשחטות, ולא רק כמקום עבודה לשוחטים ולמשגיחים. יש מקום לבדוק כיצד חיות תרנגולות ופרות, כיצד הן מופרדות מהעגלים והאפרוחים, כיצד הן מומתות, ומה המידה של "צער בעלי חיים" ההולכת וגדלה ככל שהתיעוש גדל וככל שהביקוש לבשר גדל, והאם היא פרופורציונית להיתר שניתן לבני-אדם לשחוט בעלי-חיים לאחר המבול. אולי בזמן הזה המתועש יש לתת הכשר רק לבשר שלא גרר צער בעלי חיים בלתי פרופורציוני?
השיח ההלכתי והרבני צריך להתבונן בצריכת הבשר המוגברת, והאם אין בה מידה של "בל תשחית", בשל הפגיעה הסביבתית בעולם עם גידול חיות למאכל, שנאמר "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (מדרש קהלת רבה, פרשה ז'). אולי בזמן הזה יש לקרוא לציבור לשוב ולאכול בשר רק בשבת?
עלינו לבדוק גם מאיזה עור בדיוק נעשה התפילין ונעשה הקלף, ואיזה חלק הוא לוקח בתעשיית הבשר, והאם חלק מהעור מגיע, כפי שעולה מכמה טענות, מעורם של עוברים מומתים בבטן הפרות? האם אלו לא שאלות שראוי שנשאל את מוכר התפילין שלנו? האם מוכרי התפילין בעצמם טורחים לברר שאלות אלו?
האם אפשרי להקים חוות חופש לעגלים ולכבשים, אשר רק לאחר שימותו מוות טבעי יהיה שימוש בעורם לצורך תפילין וקלף? האם אין בכך הידור מצווה?

 

כמה תפילין בפועל נמצאים כיום בעולם? האם בשל התיעוש והעושר – הרצון שלכל אחד יהיה תפילין פרטי משלו – לא הגענו ליצור מופרז שהוא הרסני, שהוא דווקא שונה מאוד מדרך אבותינו, בניגוד לניסיון לטעון שאנו ממשיכים בדרכם?
האם אי אפשר ליצור מאגר משותף של תפילין משומשים שיעברו בין הדורות, במקום קניית תפילין חדשים?
האם אי אפשר להתחלק בתפילין, למשל בין בני-משפחה, חברים, שכנים, או בשיתוף בבית-כנסת – במקום להרבות תפילין חדשים?
האם גם השימוש בקלף לשם כתיבת ספרי תורה ומגילות מתרחש היום הרבה מעבר למה שהיה מקובל בעבר, לצורך הידור בית-הכנסת בריבוי ספרים ומגילות, מעבר לנחוץ ביומיום ובחג?
"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" (ישעיהו א', י"א)?

 

וראו בהקשרים דומים דברי הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג', פרק ל"ב) על עבודת הקורבנות בבית-המקדש שהיתה רק שלב מעבר אל התפילה, כיוון שלא היה הזמן נכון לבטל את עבודת הקורבנות כליל. וכן התנגדות הרמב"ן למנהג הכפרות לפני יום הכיפורים בתרנגולות, ובעד המרתו בכסף, וכך גם דברי הרב חיים דוד הלוי: "ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי חיים, ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו מאת אלוקים חיים".